<h1>ספר התרומות שער ל"א חלק א'</h1>
<h2>דף טז:</h2>
גרסינן בפרק גט פשוט [ב"ב ק"ע ע"ב] מי שפרע מקצת חובו, ר' יהודה אומר יחליף שטרו. ר' יוסי אומר יכתוב שובר. ואמר רב הונא [אמר רב] עלה אין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' יוסי, אלא ב"ד מקרעין לו את השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון. וכתב הרב אלפסי ז"ל ומסקנא דכותבין שובר, דאמרינן [ב"ב קע"א ע"ב] אמר רב הונא בריה דרב יהושע אפילו למ"ד כותבין שובר הני מילי אפלגא, אבל אכולא לא, ולא היא דאפילו אכולא כותבין שובר. פירוש, כשרוצה לפרוע לו כל שטר חובו אם נאבדה מיד המלוה כותבין שובר על שטרו ופורע לו חובו בע"כ, הואיל ומודה לו את חובו. כי הא דרב יצחק בר יוסף הוה מסיק זוזי בר' אבא, אתא לקמיה דר' חנינא פפי א"ל הב לי זוזאי ואמר ליה הב לי שטרי ושקול זוזך, א"ל שטרך אירכס לי ואכתוב לך שובר, א"ל הא רב ושמואל דאמרי דתרויהו אין כותבין שובר, א"ל ר' חנינא פפי מאן יהיב לן עפרא דרב ושמואל ומלינן עינין, הא ר' יוחנן הא ריש לקיש דאמרי תרויהו כותבין שובר, וכי אתי רבין אמר ר' אלעא כותבין שובר. ומסתברא דכותבין שובר, דאי ס"ד אין כותבין שובר אבד שטרו יאכל הלה וחדי. מתקיף לה אביי אלא מאי כותבין שובר, אבד שובר יאכל הלה וחדי, א"ל רבא אין עבד לוה לאיש מלוה. מכאן למדנו שכותבין שובר בין כשפורע מקצת שטרו בין כשפורע כולו. ויש ללוה להחרים סתם על מי שכובש שטרו וטוען שאבד. אך כשפורע מקצתו אם רצה להחליף מחליף וכותבין לו בית דין שטר אחר מזמן הראשון, אבל לא עידי השטר. ואם רצה יכתוב שובר. וכתב ה"ר משה ז"ל [מלוה פכ"ג הט"ז] שאם טען לוה טענת ודאי ואמר השטר אצלו ועתה הניחו בכיסו, הורו רבותי שנשבע המלוה הסת שאבד השטר ואחר כך יפרע חובו ויכתוב שובר, ע"כ.
וזה שפסקנו שפורע הלוה מעותיו בשובר הני מילי בשחייב מודה, אבל אין חייב מודה חובו, אחר שנאבד השטר נאמן לומר פרעתי ופטור בשבועת הסת. אבל בכתובה איכא פלוגתא ביני רבוותא. דאיכא מאן דאמר דאי אמר פרעתי אע"ג דלא נקיטא כתובה גביא אלמנה בעידי מיתה, וגרושה בגט, וכתבה ליה שובר. וראיתם מההיא [ב"מ י"ז ע"א] דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. והא דשמואל [כתובות פ"ט ע"א] דאוקמה במקום שאין כותבין כתובה ליתה, דאפילו במקום שכותבין אי אבדה כתובתה כותבין שובר, וכיון דלא נתנה כתובה לגבות מחיים כמאן דנקט שטרא בידיה דמיא וגביא נמי תוספת. ואיכא מאן דאמר עיקר ולא תוספת. ובעל מתיבות כתב שאף תוספת גובה. וכיצד עושין מוציאין שתים או שלש כתובות של קרובותיה ומגבין לה בפחות שבהן, ובשבועה.
ובתשובה לקמאי דאפילו כתובה לא גביא בשאין חייב מודה, אלא בשהוציאה גיטה ואין עמה כתובה ובמקום שאין כותבין, וכדשמואל דאוקמה במקום שאין כותבין, אי נמי בעידי מיתה ומקום שאין כותבין, אבל במקום שכותבין אינה גובה אפילו עיקר כתובה, דאמרינן אימר צררי אתפסה. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל בפרק הכותב כשמואל. וכן דעת הר"א בר"ד ז"ל. וכתב בתשובה שהראיה דכתובה כמעשה ב"ד דמיא וכמאן דנקט בידיה דמיא, הכל רוח והבל, כי הטוען אחר מעשה ב"ד צריך שיוציא שטר ב"ד, אבל אם אינו תופס שום שטר יכול שכנגדו לטעון פרעתי. גם הרב ר' משה [אישות פט"ז הכ"א] פסק שאם אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה אין לה כלום, ואפילו תבעה ביום מיתת בעלה וכן ביום הגרושין, אפילו עיקר כתובה אין לה עד שתוציא שטר כתובתה, במה דברים אמורים במקום שדרכן לכתוב אבל אין דרכן לכתוב סומכין על תנאי כתובה והרי זו גובה עיקר כתובה, ואע"פ שאין בידה שטר כתובה, בין נתגרשה בין נתאלמנה, אבל תוספת אין לה בכל מקום אלא בראיה ברורה. גם כתב בספר [נשים] שמי שהלך בעלה למדינת הים שגובה מזונותיה בלא כתובה, אבל אם מת בעלה אין לה מזונות עד שתוציא כתובתה מפני שהיא אוכלת בתקנת חכמים, ולעולם טוענין ליורש. ועוד כתב [אישות סוף פט"ז] הוציאה גט ואין בידה כתובתה אם אין דרכן לכתוב גובה עיקר כתובה בגט שבידה, ואם דרכן לכתוב כתובה אפילו עיקר אין לה, ונשבע בעלה היסת ונפטר, ע"כ.
וזה שפסקנו שכותבין שובר כשחייב מודה, דוקא כי טעין מלוה שנאבד שטרו ולא ידיע לן אם נאבד אם לאו, אבל אם ידיע ומגליא לן בידא דמאן איתיה, אמרינן ליה למלוה זיל טרח אבתרה ואהדרה ללוה, ואי לא לא פרע לך בשובר, מאחר שידענו השטר היכן הוא, שלא אמרו לכתבו אלא היכא שאין השטר בעין. כדאיתה בפרק האשה שנתארמלה [כתובות ט"ז ע"ב] אבדה כתובתה הרי היא כהטמינה בפנינו, ואין כותבין שובר ולא גביא. ואע"ג דלא קי"ל כותיה באבדה, מכל מקום שמעינן מההיא דמיפשט פשיטא ליה דהיכא דהטמינה בפנינו אין כותבין שובר. ובודאי כיון דידעינן שטרא היכא הוא, כהטמינה בפנינו דמי. וכן תמצא בזה דעת הר"א בר"ד ז"ל שכתב במשפטי ההרשאות אקני ליה שטרא אגב קרקע קניא לה, אלא שמסירת השטר שוה מכולן, שבכולם יכול הלוה לעכב מפני טענת חזרת שטר חובו, שכל זמן שידוע לנו ששטר החוב קיים אין אומרין בזה לכתוב שובר, ע"כ. ועדין יש לברר שצריך ליזהר הלוה בכתיבת השובר שיכתבנו בסתם שלא להזכיר בו זמן ההלואה, דאי עביד הכי יפסיד. דכיון דשטרי החוב מאוחרין כשרין [ב"ב קע"א ע"ב], יש לחוש שמא פרעו קודם זמן הנכתב באותו שטר שאחרוהו העדים ויחזור ויוציאנו ויטרוף בו. לפיכך יכתוב בשובר שנפרע ממנו משטר חוב מחזיק כך וכך, ולא יכתוב בו שזמן שטר חוב מיום פלוני, ואף לא יכתוב בשובר זמן כתיבתו. וכדגרסינן בפרק גט פשוט [ב"ב קע"א ע"ב] אמר להו רב ספרא לספריה כי כתביתו תברי אי ידעיתו זמנא דשטרא כתובו, ואי לא כתובו סתמא, דכל אימת דנפיק שטרא מרע ליה. וכבר כתבנו בשער כ"ו שהקדמנו אם צריך להיות השובר בחתימת ידי מלוה, או אם יודה בעדים שנפרע ויחתמוהו אם יש בשטר החוב נאמנות כשני עדים.
<h2>דף פט.</h2>
גרסינן בפרק גט פשוט [ב"ב ק"ע ע"ב] מי שפרע מקצת חובו, ר' יהודה אומר יחליף שטרו. ר' יוסי אומר יכתוב שובר. ואמר רב הונא [אמר רב] עלה אין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' יוסי, אלא ב"ד מקרעין לו את השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון. וכתב הרב אלפסי ז"ל ומסקנא דכותבין שובר, דאמרינן [ב"ב קע"א ע"ב] אמר רב הונא בריה דרב יהושע אפילו למ"ד כותבין שובר הני מילי אפלגא, אבל אכולא לא, ולא היא דאפילו אכולא כותבין שובר. פירוש, כשרוצה לפרוע לו כל שטר חובו אם נאבדה מיד המלוה כותבין שובר על שטרו ופורע לו חובו בע"כ, הואיל ומודה לו את חובו. כי הא דרב יצחק בר יוסף הוה מסיק זוזי בר' אבא, אתא לקמיה דר' חנינא פפי א"ל הב לי זוזאי ואמר ליה הב לי שטרי ושקול זוזך, א"ל שטרך אירכס לי ואכתוב לך שובר, א"ל הא רב ושמואל דאמרי דתרויהו אין כותבין שובר, א"ל ר' חנינא פפי מאן יהיב לן עפרא דרב ושמואל ומלינן עינין, הא ר' יוחנן הא ריש לקיש דאמרי תרויהו כותבין שובר, וכי אתי רבין אמר ר' אלעא כותבין שובר. ומסתברא דכותבין שובר, דאי ס"ד אין כותבין שובר אבד שטרו יאכל הלה וחדי. מתקיף לה אביי אלא מאי כותבין שובר, אבד שובר יאכל הלה וחדי, א"ל רבא אין עבד לוה לאיש מלוה. מכאן למדנו שכותבין שובר בין כשפורע מקצת שטרו בין כשפורע כולו. ויש ללוה להחרים סתם על מי שכובש שטרו וטוען שאבד. אך כשפורע מקצתו אם רצה להחליף מחליף וכותבין לו בית דין שטר אחר מזמן הראשון, אבל לא עידי השטר. ואם רצה יכתוב שובר. וכתב ה"ר משה ז"ל [מלוה פכ"ג הט"ז] שאם טען לוה טענת ודאי ואמר השטר אצלו ועתה הניחו בכיסו, הורו רבותי שנשבע המלוה הסת שאבד השטר ואחר כך יפרע חובו ויכתוב שובר, ע"כ.
וזה שפסקנו שפורע הלוה מעותיו בשובר הני מילי בשחייב מודה, אבל אין חייב מודה חובו, אחר שנאבד השטר נאמן לומר פרעתי ופטור בשבועת הסת. אבל בכתובה איכא פלוגתא ביני רבוותא. דאיכא מאן דאמר דאי אמר פרעתי אע"ג דלא נקיטא כתובה גביא אלמנה בעידי מיתה, וגרושה בגט, וכתבה ליה שובר. וראיתם מההיא [ב"מ י"ז ע"א] דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. והא דשמואל [כתובות פ"ט ע"א] דאוקמה במקום שאין כותבין כתובה ליתה, דאפילו במקום שכותבין אי אבדה כתובתה כותבין שובר, וכיון דלא נתנה כתובה לגבות מחיים כמאן דנקט שטרא בידיה דמיא וגביא נמי תוספת. ואיכא מאן דאמר עיקר ולא תוספת. ובעל מתיבות כתב שאף תוספת גובה. וכיצד עושין מוציאין שתים או שלש כתובות של קרובותיה ומגבין לה בפחות שבהן, ובשבועה.
ובתשובה לקמאי דאפילו כתובה לא גביא בשאין חייב מודה, אלא בשהוציאה גיטה ואין עמה כתובה ובמקום שאין כותבין, וכדשמואל דאוקמה במקום שאין כותבין, אי נמי בעידי מיתה ומקום שאין כותבין, אבל במקום שכותבין אינה גובה אפילו עיקר כתובה, דאמרינן אימר צררי אתפסה. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל בפרק הכותב כשמואל. וכן דעת הר"א בר"ד ז"ל. וכתב בתשובה שהראיה דכתובה כמעשה ב"ד דמיא וכמאן דנקט בידיה דמיא, הכל רוח והבל, כי הטוען אחר מעשה ב"ד צריך שיוציא שטר ב"ד, אבל אם אינו תופס שום שטר יכול שכנגדו לטעון פרעתי. גם הרב ר' משה [אישות פט"ז הכ"א] פסק שאם אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה אין לה כלום, ואפילו תבעה ביום מיתת בעלה וכן ביום הגרושין, אפילו עיקר כתובה אין לה עד שתוציא שטר כתובתה, במה דברים אמורים במקום שדרכן לכתוב אבל אין דרכן לכתוב סומכין על תנאי כתובה והרי זו גובה עיקר כתובה, ואע"פ שאין בידה שטר כתובה, בין נתגרשה בין נתאלמנה, אבל תוספת אין לה בכל מקום אלא בראיה ברורה. גם כתב בספר [נשים] שמי שהלך בעלה למדינת הים שגובה מזונותיה בלא כתובה, אבל אם מת בעלה אין לה מזונות עד שתוציא כתובתה מפני שהיא אוכלת בתקנת חכמים, ולעולם טוענין ליורש. ועוד כתב [אישות סוף פט"ז] הוציאה גט ואין בידה כתובתה אם אין דרכן לכתוב גובה עיקר כתובה בגט שבידה, ואם דרכן לכתוב כתובה אפילו עיקר אין לה, ונשבע בעלה היסת ונפטר, ע"כ.
וזה שפסקנו שכותבין שובר כשחייב מודה, דוקא כי טעין מלוה שנאבד שטרו ולא ידיע לן אם נאבד אם לאו, אבל אם ידיע ומגליא לן בידא דמאן איתיה, אמרינן ליה למלוה זיל טרח אבתרה ואהדרה ללוה, ואי לא לא פרע לך בשובר, מאחר שידענו השטר היכן הוא, שלא אמרו לכתבו אלא היכא שאין השטר בעין. כדאיתה בפרק האשה שנתארמלה [כתובות ט"ז ע"ב] אבדה כתובתה הרי היא כהטמינה בפנינו, ואין כותבין שובר ולא גביא. ואע"ג דלא קי"ל כותיה באבדה, מכל מקום שמעינן מההיא דמיפשט פשיטא ליה דהיכא דהטמינה בפנינו אין כותבין שובר. ובודאי כיון דידעינן שטרא היכא הוא, כהטמינה בפנינו דמי. וכן תמצא בזה דעת הר"א בר"ד ז"ל שכתב במשפטי ההרשאות אקני ליה שטרא אגב קרקע קניא לה, אלא שמסירת השטר שוה מכולן, שבכולם יכול הלוה לעכב מפני טענת חזרת שטר חובו, שכל זמן שידוע לנו ששטר החוב קיים אין אומרין בזה לכתוב שובר, ע"כ. ועדין יש לברר שצריך ליזהר הלוה בכתיבת השובר שיכתבנו בסתם שלא להזכיר בו זמן ההלואה, דאי עביד הכי יפסיד. דכיון דשטרי החוב מאוחרין כשרין [ב"ב קע"א ע"ב], יש לחוש שמא פרעו קודם זמן הנכתב באותו שטר שאחרוהו העדים ויחזור ויוציאנו ויטרוף בו. לפיכך יכתוב בשובר שנפרע ממנו משטר חוב מחזיק כך וכך, ולא יכתוב בו שזמן שטר חוב מיום פלוני, ואף לא יכתוב בשובר זמן כתיבתו. וכדגרסינן בפרק גט פשוט [ב"ב קע"א ע"ב] אמר להו רב ספרא לספריה כי כתביתו תברי אי ידעיתו זמנא דשטרא כתובו, ואי לא כתובו סתמא, דכל אימת דנפיק שטרא מרע ליה. וכבר כתבנו בשער כ"ו שהקדמנו אם צריך להיות השובר בחתימת ידי מלוה, או אם יודה בעדים שנפרע ויחתמוהו אם יש בשטר החוב נאמנות כשני עדים.
